ד"ר אלעד לאור מעלה נקודה למחשבה העולה מדוח האלצהיימר העולמי לשנת 2026 שפורסם ממש החודש: ההשוואה המרתקת בין הדרך שבה המערכת הרפואית מתייחסת למחלת הסרטן לבין הדרך שבה היא מתייחסת למחלות דמנציה ואלצהיימר.
כאשר אדם מאובחן כיום עם מחלה אונקולוגית, הצעת השתתפות בניסוי קליני בתרופה חדשה איננה נחשבת למוצא אחרון או למקרה יוצא דופן. היא חלק בלתי נפרד מאפשרויות הטיפול השגרתיות שהרופא המטפל מציג בפניו כבר מהרגע הראשון. לעומת זאת, בתחום הזיכרון והדמנציה, המצב שונה לחלוטין.
הפער במספרים
ד"ר אלעד לאור מצטט נתון מעורר מחשבה מתוך הדוח העולמי, המדגים את הפער העצום. באחת המדינות המתקדמות באירופה, לאורך תקופה של חמש שנים, גויסו רק כמה מאות מטופלים לניסויים קליניים בשלבים מתקדמים של דמנציה. באותה מדינה ובאותה תקופה בדיוק, גויסו עשרות אלפי מטופלים לניסויים קליניים בתחום הסרטן.
מדוע קיים פער כה גדול?
לדברי ד"ר לאור, ישנם מספר גורמים לפער הזה:
- סטיגמה ותפיסה מוטעית: בעוד שעל מחלת הסרטן מדברים בפתיחות, דמנציה עדיין מלווה לעיתים בתחושת בושה או בהרמת ידיים מוקדמת מדי.
- היעדר מסלולים מובנים: לרוב הרופאים בקהילה אין מנגנון פשוט ונגיש המאפשר להם להפנות מטופל עם ירידה קוגניטיבית ישירות למחקר פעיל.
- תפיסת תפקיד המערכת: מערכות הבריאות הורגלו לראות בדמנציה מצב שיש לנהל את התסמינים שלו, ולא מחלה שיש להילחם בה דרך מחקר פעיל.
בונים מסלול חדש של תקווה
ד"ר אלעד לאור קורא לשינוי תפיסתי עמוק בקרב הציבור והקהילה הרפואית כאחד. בדיוק כפי שההשתתפות במחקרים רפואיים העניקה תקווה חדשה ושינתה לחלוטין את שיעורי ההחלמה במחלות אונקולוגיות, כך היא חייבת להפוך לחלק אינטגרלי מהטיפול במחלות זיכרון. ד"ר לאור מאמין כי ברגע שהמערכת תתייחס לניסוי קליני באלצהיימר כאל אפשרות טיפולית מועדפת ונגישה, נוכל לראות פריצות דרך מהירות בהרבה.
